אסטרטגיות הן אוסף מדיניויות בפיקוח רשויות ממשל ומקבלי החלטות אחרים במשק האנרגיה. מדיניות אסטרטגית מורכבת בין היתר מן ההחלטות הבאות: החלטות לגבי כושר הייצור של תחנות כוח חדשות וסוגי דלק להפעלת התחנות; החלטות לגבי השקעות בתשתיות אנרגיה תומכות, כגון קוי צינור ומסופי גט”ן; היקף עתודות ייצור חשמל; קביעת תקנות לגבי מכסת כושר ייצור מכסימלי ומינימלי לסוג דלק; סדר חלוקת החשמל; פיקוח מנהלי על השימוש בקרקע; מדיניות לפיקוח על פליטות גזי החממה; מדיניות לגבי תמחור החשמל על פי מקטעים; מדיניות לגבי הסובסידיות המוצעות; לגבי תמרון אופטימלי בין ביטחון אספקה, מחיר ורמות הפליטה. הנושא החשוב שעל מקבלי ההחלטות להבין הוא מהם הויתורים הנדרשים ומה מניע את ההבדלים בין אסטרטגיות, כדי שבניתוח הסופי מסלול המדיניות ייגזר מתהליכים ודיונים פוליטיים וויתורים פוליטיים. החלטה לגבי קביעת סדר עדיפויות בין הקריטריונים השונים, כגון עלות מול הידלדלות משאבי גז מקומיים (כלומר במדינות שבהן הידלדלות משאבים פחות עומדת על הפרק בהשוואה לעלות או להיפך). במידה והעלות פחות עומדת על הפרק, ישראל יכולה להתמקד יותר בעסקי גט”ן.