חוק הנפט ישראלי שנחקק ב-1952 ותיקוניו. חוק הנפט הישראלי נחקק ב-1952 ועבר שינויים משמעותיים ב-1965. החוק מגדיר את תחום חיפוש והפקת הנפט בישראל. נפט מוגדר ככל סוג של נפט נוזלי, בין אם הוא נוזלי או גזי וכולל דלק, גז טבעי, בנזין טבעי, תערובת פחמימנים ופחמימנים נוזליים קשורים, כמו גם אספלט ועוד סוגים של פחמימני נפט מוצקים כאשר הם מומסים בנפט נוזלי וניתנים לייצור בנוכחותו. חוק הנפט מגדיר שלושה סוגי זכויות : 1) היתר מוקדם – היתר מיוחד המוענק לגוף המבקש לערוך בדיקות מוקדמות כדי לעמוד על הסיכויים לגילוי נפט, למעט קדיחת ניסיון. ההיתר ניתן לתקופה שלא תעלה על 18 חודשים. 2) לאחר מכן בוחר היזם חלקה או כמה חלקות משטח ההיתר (פרוספקט קידוח) שבהן יבקש למקד את הקידוחים. רישיון זה מותנה בהצגת תוכנית עבודה, ובהוכחת איתנות פיננסית – יכולת לממן מחצית מעלות הקידוח (כ-70 מיליון דולר בקידוח ימי); קבלת רישיון הינה תנאי הכרחי לתחילת עבודות קידוח. הרישיון ניתן לתקופה ראשונית של 3 שנים וניתן להאריכו לכל היותר ב-4 שנים נוספות. 3) בסיום תקופת הרישיון חייב בעל הרישיון בהתחלת עבודות קידוח ואם לא עמד בתנאי זה רישיונו יישלל; אם הקידוח הוליך אינדיקציות לקיומו של מאגר גז או נפט, נדרש היזם להוכיח כי ההפקה כלכלית. אם הוכח בסיס עסקי, זכאי היזם לתעודת תגלית המעניקה לא את הזכות לחזקה בשטח ל-30 שנה ואופציה ל-20 שנה נוספות, שבהן נדרש היזם לפתח את השדה בשקידה ראויה; החזקה ניתנת לגוף המחזיק ברישיון לתקופה שלא תעלה על 50 שנים במידה והנפט התגלה בכמויות מסחריות. שיעור התמלוג המשולם עבור נפט או גז הינו 12.5%.

חוק הנפט מקנה למדינת ישראל זכות ראשונים לרכישת הגז מהמאגר, וכן את האפשרות להמיר את התמלוגים המגיעים לה (12.5% מההכנסות) בכמות גז שוות ערך